צל על השביל – לאן אני הולכת
באוגוסט 2011, ברחוב רוטשילד בתל אביב, הפגינו בנותיי עם תינוקותיהם, ואני שוטטתי יחידה בגני הזן של קיוטו. לא היו תיירים, צווחות הציקדות נשמעו נואשות. והיפנים, היו מכוסים יותר מתמיד למרות חום ולחות בלתי נסבלת; שרוולים ארוכים, כובעים וצעיפים ועם כל מטח טייפון הם נעלמו תחת גג, עד הטיפה האחרונה. חציתי צמתים רחבים לבדי.
אחר כך רמזו לי שהגשם מוריד עימו חלקיקי קרינה רדיואקטיבית.
בשיטוטי הרהרתי בספריית אלכסנדריה העתיקה שנשרפה על אוצרותיה. סבי, האדריכל יצחק קיפניס, סיפר לי על בליל השפות, והאנשים המעניינים שחיו בעיר הזו. בילדותי התערבבו המבנים שבנה שם, שרטוטי תוכניותיו, עם פירמידות וספינקסים. החלום לשחזר מטפורית את ספריית אלכסנדריה באמצעות ארכיטיפים ולא מודע של אמנים – מעסיקה אותי כבר כמה שנים; אני מדמיינת מאגר אינטרנטי של ספרי אמן שמתייחסים למגילות שהיו שם או היו יכולות להיות. אני מנסה לדמיין מה ייצור ויליאם קנטריג’ או ביל ויאולה ואם בכלל יגיבו לפנייתי להצטרף. ואני נזכרת בשיחה הנעימה עם סוזן לנדאו כמה ימים לפני הטיסה ליפן. היא אוצרת תערוכה גדולה בענייני ספריות במוזיאון ישראל שתתגשם בשנת 2013. אני מקווה שהיא תקבל את הצעתי. בלילות אני מתחברת מחדר הטטאמי הקטן לאינטרנט; אני שותה תה ירוק מפחית צוננת, והמאוורר מסתובב קרוב אלי. אף שכן לא מפעיל מזגן, גם אני לא. הפגנות ברוטשילד ובמהומות ברחובות קהיר ואלכסנדריה. לעת עתה, הסטודנטים מקיפים ושומרים על ספריית אלכסנדרינה, הספרייה שהוקמה לכבודה של זו העתיקה. אני תוהה כיצד ניתן יהיה ליצור מיזם של תרומת ספרי אמן באזור כל כך טעון, והאם זה בכלל חשוב? ובמה אני בכלל עוסקת כשהעולם משתנה וביפן שואה אקולוגית שתשפיע על כולנו.
המסך מקרב אלי את תמונות המאהל ברחוב רוטשילד. אני מחפשת את בנותיי, אולי המצלמה קלטה אותן? בערוץ יפני ואני מגלה עוד פרטים על האסון הנורא בפוקושימה. אני מתפעלת מהכרת התודה על היש, ותוהה כיצד הם מצליחים לראות את החיוב ולשאוב תקווה מכל פרט זעיר. יש לי הרבה מה ללמוד כאן.
אני נחה בגן ריק מאדם. עורב שחור קורא, אני שומעת את דפיקות ליבי. עוד טיפת זיעה נושרת.
מתוך תחושת חוסר ההתמצאות, חום ולחות, צף לו אוקלידס. כמו בעוגן אני נאחזת בכלליו ומצלמת את צל תודעתו היוונית.
שני קווים מקבילים לעולם לא יפגשו, אוקלידס
הגדרת המישור האאוקלידי צפה על פני המים: מצאתי בה ענן וענף.
בבניין ה International House ממוזג. יפנית חייכנית קדה ומתרגלת איתי את האנגלית שלה. תה ירוק מריר ומוקצף עם כדור גלידת וניל, חיבור מושלם בין מזרח ומערב. מתוך שאני משתהה ודוחה את יציאתי לחום, אני בוהה בלוח המודעות. אני קוראת את הפתק ואומרת לעצמי שמורקאמי משטה בי! אני מצלמת כדי להיות בטוחה שזה אכן מה שאני רואה.
פרופ’ הנאו-סאן מספר לי בטלפון שספריו כבני 100 שנה, חלקם נקנו במצרים, והם נדירים ומיוחדים. האוסף עוסק בבריאות, תזונה וצום, על פי הכללים של תלמי הראשון שהיה מפטרוני ספרית אלכסנדריה הקדומה. אני תוהה כיצד הוא יודע זאת. הוא שוטח בפני את תובנותיו הרפואיות והתזונתיות, ומדבר בגנות הלימוד הרפואי המערבי הכלוא באזיקי חברות התרופות; “אם לא היינו מאבדים את הידע הקדום, לא הייתה כל כך הרבה אלימות על פני כדור שלנו היום.” אני חושבת על אבי המדען, שכל חייו הוקדשו לקשר בין כימיה לרפואה, כיצד אותה “בריאות” מייצגת אפשרויות שונות כל כך. ושוב צפה הספרייה העתיקה במלא תפארתה הנעדרת: ואם היה נשמר הידע, האם אבי ופרופ’ הנאו –סאן היו תמימי דעים לגבי מהי בריאות?
אני מנסה למכור את ספרייתו למכוני מחקר ואוניברסיטאות בארץ. לא צלח בידי; הגשר ארוך ושברירי מדי בין העולמות ואולי אף אינו קיים. אולם, אני עדיין מנסה, וממשיכה לטוות בכך את קורי הסיפור.
במרחב הגעגוע לידע שנכחד, אני מדמה שבספרייה העתיקה היה גם מדף או כוך חצוב בסלע עם מגילות של סיפורי איחוי כאלה. וכאשר גוללים אותן, הן ארוכות ונפרשות כגשר- מילים- עדין ממדף מגילות הבריאות עד למדף תצפיות הכוכבים.
ממרפסת הסטודיו בקרית טבעון, אני מתבוננת מזרחה: בביקורי הקרוב אוכל אולי לראות את הספרים במו עיני ולהיפגש עם האיש הזה שאסף ספריה על פי קריטריונים עתיקים שהיו או לא היו. ואולי אף אוכל להיענות למשאת לבו של ידידי גדעון עפרת, ולרכוש עבורו את אריסטו חלק ב’ מתוך ספרית אלכסנדריה אשר בקיוטו.
Ψ
מסמך כוונות לגבי פרוייקט שחזור ספריית אלכסנדריה כתהליך בינלאומי אמנותי מצטבר, כאן וכאן – אוצר/ת, גלריסט/ית מוזמנים ליצור איתי קשר. הספריה של פרופ’ הנאו-סאן עדיין למכירה, אפשר לפנות אליו על פי הפרטים הרשומים במודעה. לחיי האינטרנט!
One Response
what a great post. full of interesting connections.